משולחן היועצת - תוקפנות ונשיכות בגיל הרך

תוקפנות בגיל הרך

התוקפנות היא דחף מולד הקיים הרמות שונות אצל כל אדם. הקונוטציה שלנו לדחף התוקפנות היא בדרך כלל שלילית אך לדחף הזה יש חשיבות קיומית, הוא חוליה בשרשרת ההתפתחות והוא מלווה את חיי האדם התקינים. המטרה שלנו עם ילדים קטנים היא לעזור להם לווסת אותו, לעדן אותו, לשלוט בו ולהביע אותו בצורה מקובלת חברתית.

בשנה השנייה לחיי הילד יכולתו הלשונית עדיין לא מפותחת דיה - קיים פער גדול בין יכולת ההבנה והתפיסה של הילד ליכולת הדיבור שלו. פער זה יוצר תסכול רב בקרב פעוטות וגורם להם לדחוף, להרביץ או לנשוך. בנוסף לכך, ילדים קטנים הם אגוצנטריים מטבעם, מרגישים שהם מרכז העולם ואינם נוטים לחוש אמפתיה כלפי אדם אחר. כאשר הם רוצים משחק מסוים הנמצא באותו הרגע אצל ילד אחר, הם נוטים לעשות הכל על מנת להשיג את אותו הצעצוע. ילדים גם עלולים להרביץ מכיוון שהחוקים והגבולות האוסרים זאת עדיין לא ברורים להם, מתוך צורך בתשומת לב או פורקן למתח גופני כלשהו שעשוי לנבוע מעייפות, רעב או שיעמום. תוקפנות יכולה להופיע גם כתגובה למתח מוגבר בבית (הולדת אח, ויכוחים בין הורים, מעבר דירה ועוד).

פעוטות וילדים צעירים מתקשים לשלוט בדחפיהם ולכן גילויי תוקפנות (מכות, דחיפות או נשיכות) בטווח גילאים בין שנה וחצי עד שלוש-ארבע (לערך) הם תופעה שכיחה למדי ונורמטיבית לחלוטין מבחינת התפתחות הילד. חשוב להבין כי זו תופעה של 'גלגל מסתובב' – ילד הנושך היום סביר להניח שעוד זמן מה, יפסיק לנשוך; ובעתיד הקרוב הוא יכול להינשך על ידי ילד אחר שקודם לכן היה בצד הננשך. למרות העובדה שמדובר בתופעה התפתחותית נורמטיבית אין להתעלם מגילויי התוקפנות אלא להתייחס ולתת להם מענה בכדי שלא יסלימו בעתיד.

איך להתמודד עם ביטויי התוקפנות?

• הציבו גבולות ברורים ועקביים השוללים התנהגות תוקפנית – אל תתייחסו לגילויי התוקפנות כ'משחק' של הילד ואל תתעלמו מהם. הציבו גבולות מפורשים וחד משמעיים האוסרים על הילד להרביץ/לנשוך או לפגוע במישהו אחר. עם זאת, הבינו שפעוטות בשלב זה עדיין לא מבינים לחלוטין את מושג האיסור, זהו תהליך למידה (שחשוב להתמיד בו), ורק בגיל הגן הם יפנימו את המושג ויוכלו לנהוג לפיו גם ללא פיקוח של מבוגר.
• הגיבו בתקיפות (לא בתוקפנות!) אך המינעו מ'תגובת יתר' – ילדים זקוקים מאד תשומת לב מהקרובים אליהם – גם כשמדובר בתשומת לב שלילית – המתבטאת בכעס. לכן כשאתם מגיבים בכעס רב וסערה רגשית – זה עלול לגרום לו לנסות ללחוץ שוב על ה'כפתור' הדימיוני שהפעיל את המראה המרתק הזה (עבורו) כלומר, להמשיך לנשוך/להרביץ. כדי שהאיסור יהיה יעיל יש לבטא אותו בעקביות ותקיפות, במשפט קצר החוזר על עצמו (למשל: אסור לנשוך או אסור להרביץ) ובמקביל הרחיקו את הילד שהיכה מהילד שהוכה – ולא להפך.
• העניקו לילד תשומת לב חיובית רבה כשאינו מרביץ – מכיוון שהצורך בתשומת לב הוא אחד הגורמים לביטויי תוקפנות חשוב לא רק להפחית את עוצמת התגובה ביחס לביטויי התוקפנות אלא להגביר את תשומת הלב החיובית שאתם מעניקים לילד כשהוא מתנהג כשורה. שבחו אותו על הרגעים בהם הוא מתנהג בצורה נאותה ומקובלת. כמו כן, שימו לב לפרשנות המסבירה את התנהגותו. ילד יכול להתחיל לבצע התנהגות לא נאותה אך אם תחמיאו לו (מתן תשומת לב חיובית) הוא יכול לשנות את התנהגותו בין רגע. לדוגמה, ילד הנוטה לזרוק צעצועים ואתם רואים אותו מתקרב לילד אחר עם צעצוע, ניתן לומר לו 'אתה מביא לאורי את הצעצוע ששיחקת בו? איזה יופי! איזה חבר טוב אתה!' – החיוך, השמחה ותשומת הלב החיובית שנקרין תעזור לילד לפעול בדרך מקובלת חברתית על מנת לקבל את תשומת ליבנו.
• שקפו לילד את רגשותיו ואת רצונותיו במילים – ילדים רבים נוטים לנשוך, להרביץ או לדחוף כאשר הם מוצפים רגשית או כשהם רוצים להשיג דבר מה ואינם יכולים לבטא זאת במילים. כדי לסייע להם לשלוט בהתנהגותם בצורה יותר טובה, כדאי לעזור ל'תרגם' למילים את הרגש העז שהתעורר ולהדגים את כוחן של המילים להשגת מבוקשו ("את כועסת על לירון שחטפה ממך את המשאית. אבל גם כשכועסים – אסור להרביץ." או "אם את רוצה את המשאית את לא צריכה לחטוף אותה, את יכולה לבקש מלירון") – ההדגמה שנעשית מול עיני הילדים עוזרת להם ללמוד לבטא במילים את רצונותיהם ורגשותיהם וקל להם יותר לשלוט בהתנהגותם.
• לימוד מיומנויות של פתרון בעיות – ביטויי תוקפנות עלולים להופיע כאשר הילד נתקל בבעיה שהוא לא יודע לפתור אותה לדוגמה, ילד אחר משחק במשחק שהם מאוד אוהבים. במצבים כאלה חשוב ללמד את הילד לחשוב על דרכי פעולה נוספות, לא תוקפניות, כדי להתמודד עם המצב. למשל: 'היית רוצה לשחק בעגלה שניר עכשיו משחק בה. את יכולה להציע לו שתשחקו ביחד, את יכולה לקחת בנתיים עגלה אחרת או לחכות שניר יסיים לשחק בה" (אפשר גם להציע לבקש עזרה ממבוגר). עם הזמן, הדגמה חוזרת ונישנת של מיומנויות פתרון בעיות תסייע לילד להפעיל אותן בכוחות עצמו.
• הציעו דרכים לגיטימיות לפרוק את הדחף שמציף אותו – לעיתים ביטויי התוקפנות נובעים מדחף פנימי ולא מגירוי חיצוני. במצבים אלו מומלץ להציע לילד לפרוק את המתח בדרך לא אלימה – בעיטה בשק אגרוף, זריקה של כדור (במקום חפצים), ריצה, השתוללות פרועה (אך לא תוקפנית).
• הימנעו מהטלת עונשים – עונשים בכלל, וביחס להתנהגות 'פרועה' בפרט, הם אמצעי חינוכי שיעילותו מוגבלת. התנהגות 'פרועה' לרוב נובעת מקושי בוויסות דחפים ושליטה עצמית ולכן עונש ארוך טווח בדרך כלל לא יהיה יעיל מכיוון שממילא קשה לילד לתכנן את פעולותיו מראש ולשלוט בהם.  מאידך, אם ילדכם דחף ילד אחר מכיוון שהוא רצה לנסוע במקומו במכונית, ניתן להציב גבולות ולא לאפשר לו לנסוע באותה המכונית בדקות לאחר מכן עד שהילד האחר יסיים לשחק באותה המכונית ( זו סנקציה קצרת טווח, רלוונטית לאיסור ('אסור להרביץ') ומתבצעת בסמיכות לאירוע). במקביל לכך ניתן לעשות שימוש בסעיף שהוזכר לעיל על לימוד מיומנויות של פתרון בעיות.
• לא להעליב את הילד ולא לפגוע בו נפשית או גופנית – ביטויי תוקפנות של הילדים עלולים לגרום למבוגרים להגיב בצורה תוקפנית למשל: 'מה אתה כלב?!' או לדחוף בחזרה 'שירגיש מה זה'. אולם תגובות אלו עלולות לגרום לילדכם הקטן עלבון צורב ולהותיר צלקות נפשיות שישארו זמן רב אחרי שהנשיכות או הדחיפות ישכחו. ביטויי תוקפנות מצד המבוגרים מעבירים את המסר שזו הדרך להתמודד עם מצבים לא רצויים – בעוד אתם רציתם ללמד את ההפך – וזה מסר בעייתי העלול להשפיע על ילדכם יותר מכל מסר אחר שתעבירו במילים.

נשיכות

נשיכות הן בין התופעות הכאובות ביותר המתלוות לשנים הראשונות בגן. זו תופעה שכיחה מאד בטווח הגילאים שבין שנה וחצי לשנתיים וחצי. ילדים עשויים לנשוך מסיבות שונות: פער בין יכולת הבנה ליכולת דיבור, אימפולסיביות, תסכול, סקרנות, צורך עז במגע, תת-רגישות חושית של הילד או אפילו ביטוי לרגשות חיוביים המציפים אותם כמו התרגשות ושמחה.

כמו כן, יש פעוטות הבודקים את נפרדותם באמצעות נשיכות (ויש המוצאים דרכים אחרות לעשות זאת). נשיכות מופיעות כבר בגיל מוקדם מאוד, כחלק מבדיקת הסביבה. בשלב זה אין לתינוק מודעות לכך שמדובר ב"נשיכות" – מבחינתו הוא בודק את הסביבה. בהתאם להתפתחותו הפיזית ויכולותיו, מופיעות תגובות מהסביבה הכוללות איסורים. הפעוט שעדיין לא בטוח בנפרדותו ביחס לסביבה, בודק את האפשרות שהרצון, המניעים והכוונות שלו, שונים מאלו של סביבתו. כאשר אוסרים עליו, הוא מגלה שהוא אדם נפרד מהסביבה – יש לו רצון משלו, השונה מרצונם של ההורים. הוא שמח כשהוא מגלה שהוא אדם נפרד, ולכן מגיב בחיוך על איסורים וגבולות. גם תגובת המחאה של בני גילו מאששת לו שהוא אדם נפרד. כדי להפנים את הנפרדות שלו עליו להוכיח לעצמו שוב ושוב שמניעיו הם שונים ממניעי הסביבה. בכל פעם הוא מגלה מחדש שהוא אדם נפרד, והוא שמח על כך. מצב זה מאפין פעוטות עם התפתחות תקינה.

אם ילדכם מרבה לנשוך חשוב להבין מה הסיבות לכך ולהשתדל למתן את נטייתו זו. הדרך היעילה ביותר היא לנסות למנוע את מקרי הנשיכות מבעוד מועד ולנסות לחפש דפוס מסוים החוזר על עצמו. אם על אף ניסיונות המניעה שלכם, הילד נשך – הגיבו למקרה על פי עקרונות התגובה המתוארים לעיל (המתייחסים להתמודדות עם כלל גילויי התוקפנות).

לסיכום,

גילויי תוקפנות  (דחיפות, נשיכות ומכות) בגילאי שנה וחצי עד שלוש-ארבע (לערך) הינם שכיחים חלק מתהליך ההתפתחות – ילד הננשך היום בעוד כמה חודשים ספורים יכול להיות הילד הנושך, ולהפך.

הדרך החינוכית הממולצת לצוות החינוכי (וגם לכם ההורים) כוללת תגובה עקבית ושקולה לפי העקרונות המפורטים לעיל. עקרונות אלו יחד עם הזמן (תהליך לא קורה בין לילה), היכולת הלשונית המשתפרת, והיכולת המתפתחת לדחות סיפוקים – מסייעים לרוב הילדים להפסיק לדחוף, להרביץ או לנשוך כשהם גדלים מעט.

בברכה,

כרמית זר

יועצת חינוכית לגיל הרך (M.A)