משולחן היועצת - ימי זיכרון בגיל הרך

דבריה של היועצת החינוכית, הגב' יהודית הניג-רוט

לעיתים קרובות אני נשאלת על ידי הורים וגננות איך נכון להסביר לילד מה זה יום השואה ויום הזיכרון. האם לספר לילד צעיר על השנאה ליהודים? האם לספר על חיילים אמיצים שנהרגו כדי לשמור על המדינה שלנו? מה מהכול נכון לספר  לילד? ומה מתאים לנו ההורים לספר ואיך?

 

כהורים, אנחנו רוצים להגן על ילדנו ולסנן אינפורמציה שאינה נחוצה להם. לכן, הורים רבים מאמינים שאין צורך לספר לילדים דבר על יום השואה או להמעיט בדיבור על יום הזיכרון. הדילמה עולה היות וגם הילדים לא חיים בואקום והם חשופים לתכנים רבים המגיעים ממקורות שונים: גן, שידורי הטלוויזיה, שיחה בגן הציבורי ועוד.

 

אין אנו מתעלמים מהצפירה שילדינו שומעים אותה כמונו אך לא מבינים לעיתים מה זה. לחלק מהילדים הצפירה מזכירה חוויה לא נעימה של האזעקות. לכן, כבר מגיל שנתיים-שלוש, רצוי להכין את הילד לעובדה שאמורה להישמע צפירה (אפשר לשחק אתו לפני בצעצועים צופרים). ילדים רבים מגיבים לצפירה בצחקוק ילדי הנובע לעיתים מחשש וממבוכה. במעון אנו מסבירים לילדים כי בעת הצפירה אנו המבוגרים עומדים דום (מבלי לזוז) ומאפשרים להם לבחור אם  לעמוד עמנו, להמשיך לשחק, או לאחוז בידה של אחת מצוות המחנכות. חשוב לזכור שילדים רבים אינם מסוגלים לעמוד ללא תזוזה ואין זה נכון לבקשם לעמוד מבלי לזוז. אנו במעון ממשיכים בשגרת יומנו ושומרים על סדר היום הקבוע.  

 

בכל גיל יש ילדים אשר נבהלים ובוכים והצוותים קשובים ונמצאים כדי לעזור ולחבק. אנו בגן עסוקים בנושא של יום העצמאות  ואין אנו משוחחים על משמעותו של יום הזיכרון. לעיתים הילדים שואלים שאלות ואנו ניתן מענה קצר וקונקרטי לשאלותיהם. לילדים גדולים יותר אפשר להסביר (רק במידה והם שואלים) כי הצפירה נועדה כדי להיזכר בכל אנשי ההצלה: החיילים, השוטרים והכבאים שבאים לעזרתנו.  

 

את האינפורמציה בתקשורת אפשר ורצוי לסנן, כדי למנוע מצב שבו הילד יעבור חוויה שלא יוכל לעבד. ילדי גן – אם הם צופים בטלוויזיה בבית כדאי שיצפו רק בתוכניות שברור שמיועדות לגילאים הללו ומומלץ בהשגחת מבוגר.

 

ילדים הם חכמים וסקרנים וטוב שכך, הם שואלים שאלות ואנו ההורים והמחנכים אמורים לענות להם אך באחריותנו לענות בהתאמה לשלב ההתפתחותי בו הילד נמצא - אינפורמציה קונקרטית שהילד יוכל לעבד. 

 

אנחנו המבוגרים מבינים ורואים דברים אחרת כמובן ומבינים מה יכול, עלול או חלילה עשוי לקרות אבל הילדים הרכים לא אמורים להיות חשופים לתובנות שלנו ולפחדים שלנו. בתחום זה אנחנו אמורים לספק להם בטחון ע"י שיחות ומתן תשובות קונקרטיות, הילד מקשיב, חושב, מפנים, נרגע ומרגיש בטוח יותר כשמרגיש שיש מבוגר ששומר עליו.                         

 

 בברכה,

 יהודית הניג-רוט ודורית דוקרקר

אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive