משולחן היועצת - נשיכות בגיל הרך

מתוך מידעון ינואר 2016, דבריה של היועצת החינוכית, הגב' יהודית הניג-רוט

נשיכות בקרב ילדי הגיל הרך, ובעיקר עד לקראת גיל שלוש, הן תופעה מוכרת ושכיחה. כהורים, עלינו להבין כי מדובר בתופעה התפתחותית, הנעוצה בגורמים המאפיינים את גילאי הילדים:

 

גורמים תחושתיים:
הקשר הראשוני ביותר של תינוקות עם העולם נוצר באמצעות הפה (השלב האוראלי עפ"י פרויד). דרך הפה התינוק מספק את צרכיו הבסיסיים ביותר: אוכל, שתיה ונשימה. מאוחר יותר, הוא לומד להכיר חפצים בעולם על ידי הכנסתם אל פיו: באופן כזה הוא בוחן את החפץ, עורך מאין "בדיקה" למהותו.

 

מכיוון שילדים במהותם שונים זה מזה, הצורך שלהם לבחון את העולם ע"י החושים ועוצמת הבדיקה – משתנה מילד לילד. ילדים הזקוקים לגירויים תחושתיים חזקים יותר, יהיו בהרבה מן המקרים אלה הנוטים לנשוך יותר ובעוצמות חזקות יותר. בשלב זה התינוק אינו מודע לכך שמדובר בנשיכות ומבחינתו הוא בודק את הסביבה.

 

 

גורמים רגשיים:
ניתן לראות על פני התינוק הרך תסכול – שרירי גופו מתכווצים, וכן גם שרירי הפנים והפה. זהו הביטוי הפיזיולוגי הפרימיטיבי ביותר של מצבי התסכול השונים של הילד. בשלב זה התינוק אינו יודע להביע את רגשותיו באופן אחר. הוא מרגיש, ובאופן ישיר - מגיב.

 

כאשר התינוק הופך לפעוט, הוא עדיין לא פיתוח את יכולת האמפטיה, להזדהות ולהבין את כאב הזולת. בשלב שבו הפעוט כבר מבין כי המעשה מסב כאב לזולת, לעיתים הוא עדיין לא מסוגל להיות אמפטי ולהבין את האחר. זהו שלב בו קשה לעכב התנהגות גם כאשר מודעים לכך שהדבר ישתלם בהמשך.

 

בהדרגה, כשהפעוט גדל, מתפתח שימוש בנשיכות. עם זאת, ישנם ילדים המוצאים אפיקים אחרים לגילויי המרדנות שלהם, ולכן לא משתמשים בנשיכות על מנת לבטא זאת.

 

הילד נושך כדי לקבל חפץ מילד אחר, והוא נושך כביטוי לכעס, למשל כאשר מתעלמים ממנו. התנהגותו היא התחלה פשוטה של התנהגות חברתית. גם התוקפנות שלו עדיין אינה מעודנת ומורכבת כמו בחברת המבוגרים. הפעוט, שעושה את צעדיו הראשונים בתפקוד חברתי, משתמש לעתים בכלי פרימיטיבי שאימץ לעצמו בשלב מוקדם של ההתפתחות – הנשיכה. בסופו של דבר, כשהילד יגדל, הוא יוכל בעזרת תוקפנות מעודנת להיות אסרטיבי ולתפוס את מקומו בחברה.

 

 

גורמים סביבתיים:
הורים נוהגים להביע חיבה ואהבה לילדיהם ע"י נשיכות "ידידותיות" ("הוא כל כך חמוד שבא לי לאכול אותו לפעמים"). לנו כמבוגרים יש יכולת שליטה טובה בשרירי הפה שלנו, אנו יכולים לחוש באיזו עוצמה נכון יהיה "לנגוס" בבשרו של ילדנו מבלי להכאיב.

 

ילדים בגיל הרך עדיין אינם מסוגלים לווסת את עוצמת הנשיכות וכאשר הם רוצים להביע אהבה לאדם אחר, הם עלולים ללא כונות זדון להפעיל כוח רב ולהכאיב.

 

גורם סביבתי נוסף קשור גם ללמידה חברתית של הפעוט על דרכים להבעת כעס ותסכולים. ילד הגדל בסביבה שבה ילדים אחרים, כמו אחים גדולים, מביעים את כעסם על ידי נשיכות, עלול אף הוא לנהוג כך.

 

 

גורמים הבעתיים שפתיים:
לקראת גיל שלוש, כאשר יכולת ההבנה המילולית של רוב הילדים גבוהה יחסית, ניתן להבחין בנשיכות על רקע קושי בהבעה. ילדים בשלב זה מבינים את המתרחש סביבם ועלולים להשתמש בנשיכות מתוך תסכול על חוסר יכולתם להתבטא.

 

ביטויי תוקפנות מתרחשים אצל ילדים מסיבות שונות כמו שינויים דרסטים בסביבתו של ילד (מעברים בין מסגרות, הולדת אח, גירושי הורים וכו'). במקרים אלה, ייתכנו נשיכות כחלק משינויים בהתנהגות הכללית של הילד.

 

 

מכאן, ניתן לצפות שכמעט כל ילד, בשלב כלשהו בטווח הגילאים המדובר, יתנסה על בשרו בנשיכות, בין אם הוא נמצא בצד הנושך ובין אם בצד הננשך.

 

אז מה עושים?

 

לתגובות הסביבה יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבעיה ומזעורה עד העלמתה. למרות שפעוטות נמצאים רק בתחילת הפנמת מושג האיסור, יש להתמיד בתהליך החינוך, הכולל בתוכו הפנמה של חוקים וכללים. חינוך נכון נעשה עם הרבה סבלנות. הכוונה בסבלנות היא שלא מוותרים, מתוך הבנה שיש תהליכים שאורכים זמן בגידול ילדים.

 

אין לעבור לסדר היום גם בעקבות נשיכות, למרות שהן אינן התנהגויות חריגה אצל פעוטות. בניגוד להתנהגויות אחרות, הנשיכות פועלות כמטה קסם נגד סבלנות של הורים וצוות חינוכי. פעוטות שמשתמשים בנשיכות במקום התנהגות בעייתית אחרת, סופגים לעתים מנה גדושה של ענישה וחוסר שביעות רצון.

 

במקרים בהם ילדיכם הוא הנושך – כאשר מדובר בנשיכות במסגרת הגן, סביר שתקבלו את הדיווח לאחר מעשה. תפקידה של המטפלת במקרה זה הוא ליידע אתכם, לשתף אתכם. בשום אופן אין זה אומר שמתפקידכם לכעוס כעת על הילד בנוגע למה שנעשה בגן. מטרת השיתוף של ההורים במקרה כזה הוא למידה טובה יותר על התנהגותו של הילד:

  • האם מדובר בתופעה חד פעמית?
  • האם מדובר בילד שמרבה לבטא את תסכוליו ע"י נשיכות?
  • האם ניתן למצוא דפוסי התנהגות דומים גם בבית?

לאינפורמציה זו יש חשיבות במציאת הגורמים לנשיכות ולאופן ההתייחסות אליהם.

 

ילדים המתקרבים לגיל שלוש, ואף בוגרים יותר, שנושכים מתוך צורך בגירויים חזקים במיוחד, יכולים למתן צורך זה ע"י הדרכה של מרפאה בעיסוק. ילדים אלה יביעו לרוב צורך בגירויים חזקים גם בתחומים אחרים.

 

במקרים בהם ילדים נושכים מתוך צורך ביצירת קשר, מתוך חיבה או שמחה, חשוב שנערוך עם עצמנו כהורים וכאנשי חינוך בדק בית, באשר להתייחסות שלנו לנשיכות הנובעות מאהבה. באם הן קיימות, יש להפסיקן מייד.

 

כאשר אתם נתקלים בנשיכות של ילדיכם, בהשגחתכם, חשוב לעצור את נשיכה במהירות האפשרית, לומר בתקיפות "אנחנו לא נושכים", לנסות לברר מהי סיבת הנשיכה ולהציע דרך חלופית לפתרון התסכול (למשל: "אם אתה רוצה שיחזיר לך את הכדור, אתה יכול לומר לו: תחזיר לי את הכדור" וכו'). על התהליך להיות קצר וענייני. חשוב שהילד לא ירוויח מהנשיכה את הצעצוע שבגינו היה מתוסכל, או את תשומת הלב אותה ביקש. המסר חייב להיות כזה שלשימוש בנשיכה (כמו כל אלימות אחרת) אין רווח! כמו כן, היות ומדובר בשלב התפתחותי מומלץ שיהיה בבית (וגם בגן) חפץ אותו מותר לנשוך. כך נוכל לתת מענה לצורך הטבעי של הילד ויהיה אפשר לומר "אתה לא נושך את X אבל את הנשכן אתה יכול לנשוך".

 

במקרים בהם ילדיכם הוא הננשך – כאשר הנשיכה מתרחשת שלא בנוכחותכם, ואתם מקבלים את האינפורמציה לאחר שוך הסערה, חשוב שתדעו שברוב המקרים, ילדיכם כבר אינו זוכר את הנשיכה, וגם אם הוא זוכר, הוא כבר שם את האירוע מאחוריו, וסביר שכבר שיחק שוב בהנאה עם הילד שנשך אותו. ילדים בגיל זה אינם נוטרים טינה.

 

חשוב לזכור כי נשיכות אינן מתרחשות רק במקרים של חוסר בהשגחה. הן יכולות להתרחש גם כאשר הילד נמצא עם הוריו או בטיפול אישי צמוד אחר. החשיבות הגדולה ביותר היא בתגובת המטפלת/הגננת/ההורה לאירוע. חשוב להגיב בזריזות, בהחלטיות ובחד משמעיות לאירוע כמובן לשמור על פרופורציות ולתת מענה רגשי לנושך ולננשך.

 
 
אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>